פסק-דין בתיק ע"א 7975/03

השופט א' רובינשטיין:

1.        ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.6.03 (כבוד השופטים הכט, רביד וצבן), בה נדחתה בקשת המערער להורות למומחה מטעם בית המשפט לתקן תחשיב שערך לצורך ביצוע פסק הדין אשר ניתן בתביעה העיקרית שבין הצדדים (ע"א (י-ם) 463/95 בנק הפועלים בע"מ נ' עזרא לוי). הסכסוך בין הצדדים ניטש מזה קרוב לשמונה עשרה שנה, החל בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים במאי 1987. הגיעה עת הסכסוך, שהעסיק, ומעסיק עדיין כמסתבר, את בתי המשפט בשלוש הערכאות - לבוא אל קיצו.

הרקע העובדתי

2.        בשנת 1987 הגיש המערער (הבנק) תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב. עניינה של התביעה חובות בסך 34,849 ש"ח שחב המשיב למערער, הן בגין יתרת חובה בחשבונות עובר ושב שניהל המשיב אצל המערער, והן בגין הלוואות שנטל. בית המשפט התיר למשיב להתגונן, ובהמשך התיר לו להגיש תביעה שכנגד. המשיב טען כי החוב נוצר כתוצאה מפעולות לא חוקיות שביצע המערער, בעיקר התניית שירות בשירות וסירוב לפדות תכנית חסכון, ולפיכך שיש לפצותו על נזקיו בהתאם לדיני החוזים ולסעיף 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: החוק).

3.        בית משפט השלום (כב' השופטת צור) קיבל את טענת המשיב, וקבע כי המשיב פתח שתי תכניות חסכון עקב התנית שירות אסורה מצד הבנק. בית המשפט פסק כי חשבונו של המשיב ישוחזר כך שיבוטלו העברות הכספים לתכניות החסכון, ועמן יבוטלו ההלוואות שנטל המשיב לצורך פתיחת התכניות, והתשלומים והריביות ששולמו לצורך פירעון אותן הלוואות. קיצורו של עניין, בית המשפט הורה על שיחזור חשבונו של המערער באופן שיבטל את כל ההשלכות של פתיחת תכניות החסכון. כן נקבע כי בכל מקום שעקב השחזור ייקבע שנוצרה בחשבון המשיב יתרת זכות, תשולם לו ריבית חריגה.

4.        המערער ערער לבית המשפט המחוזי (ע"א (י-ם) 463/95). בית המשפט, בהרכב השופטים צבי כהן, יפה הכט ואילה פרוקצ'יה קבע (מפי השופטת פרוקצ'יה), כי רק התכנית שנפתחה ביום 30.4.84 (להלן: התכנית השניה), נפתחה בשל התניית שירות אסורה, ולפיכך הורה כי חשבון המשיב ישוחזר תוך מחיקת התכנית השניה בלבד. כן נקבע כי על יתרות הזכות שיוצרו עקב השחזור ישולמו ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6121/99), אך בהמלצת בית המשפט חזר בו מבקשתו, והיא נדחתה.

5.        מיד לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 22.8.99, הגיש המערער חוות דעת של מומחה מטעמו, רו"ח צבי פורת, ולפיה בעקבות שחזור החשבון יש להעמיד את חשבון המשיב נכון ליום 22.8.99 ביתרת חובה בסך 165,054 ש"ח. המשיב חלק על ממצאי המומחה פורת, ובסופו של דבר מינה בית המשפט המחוזי את רו"ח פרופ' יורם עדן (להלן: המומחה) ביום 27.11.02 כמומחה מטעמו (בש"א 773/02). ביום 22.1.03 הגיש המומחה את חוות דעתו, ולפיה לאותו יום יש להעמיד את חשבון המשיב ביתרת זכות בגובה 190,374.54 ש"ח.

6.        חוות דעת המומחה הועברה לצדדים, וביום 3.2.03 פנה בא כוח המערער למומחה, וביקש להסב את תשומת ליבו לטעויות שנפלו לטענתו בחוות הדעת. המשיב קבל על כך שהמערער פנה ישירות למומחה ומבלי לקבל את תגובתו, ובנוסף העלה השגות מטעמו. ביום 20.2.03 קבעה השופטת הכט, כי המומחה ישיב לשאלות שני הצדדים. ביום 3.4.03 העביר המומחה את התייחסותו להשגות הצדדים.

7.        השגתו הראשונה של המערער התייחסה לקביעת המומחה לפיה ביטל "את זיכוי החשבון ביום 27.9.85 בסכום של 5,730,788 ש"י (פדיון תכנית החסכון)". לפי המומחה, הזיכוי המדובר בא בגין פדיית תכנית החסכון השניה, וממילא יש לבטלו בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי במסגרת ביטול תכנית זו וגרורותיה. ברם, לטענת המערער, הזיכוי במועד ובסכום המדובר אינו מתייחס לתכנית החסכון השניה אלא לתכנית חסכון קודמת, שלגביה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המערער וקבע שאין לבטלה. לשיטתו, היה על המומחה לבטל את זיכוי חשבון המערער מראשית מאי 1987 בסך 22,037.20 ש"ח, שכן הוא הזיכוי הנובע מפדיית תכנית החסכון השניה. המומחה לא דחה טענה זו, וקבע כי "בכפוף להמצאת אסמכתא מהימנה לגבי מהות פדיון תכניות החסכון... יש אכן מקום לתיקון התחשיב. אני מוכן לעשות זאת בהתאם להוראות שאקבל מכבוד בית המשפט". את שאר טענות המערער, ארבע במספר, ואת השגות המשיב, דחה המומחה.

8.        תשובת המומחה התקבלה בבית המשפט ביום 6.4.03, וביום 15.4.03 קבע בית המשפט המחוזי (השופטים הכט, רביד וצבן) "כי אם עד יום 30.5.03 לא ימציא הבנק למומחה את האסמכתא - יראו את חוות דעת המומחה סופית ומחייבת את הצדדים. המציא הבנק אסמכתא כאמור - יתקן המומחה את התחשיב תוך 21 יום מקבלתה, והתוצאה תחייב את הצדדים". המערער לא עשה כמצוות בית המשפט, אלא משלא נחה דעתו הגיש ביום 1.5.03 (כך לטענת המערער, שכן העתק המסמך שהגיש אינו נושא תאריך או חותמת) לבית המשפט בקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה להורות למומחה לתקן טעויות מהותיות שנפלו בתחשיב שערך". בבקשה חזר המערער על חמש הטענות שהעלה במכתבו למומחה. ביחס לאסמכתאות שדרש המומחה נטען כי "אסמכתא מספקת בכתב - ועוד איך מספקת - כבר מצויה ומכבר. והכוונה היא, כמובן לפסקי הדין". כן נאמר כי "כמתוך נוחות נצרף לכאן את הדף הרלבנטי", אך יצוין, כי בהעתקי הבקשה הנמצאים בידינו אין אסמכתא זו מופיעה.

9.        ביום 17.6.03 קבע בית המשפט קמא (השופטים הכט, רביד וצבן) כי "בהחלטה מיום 15.4.03 ניתנה למבקש הזדמנות להציג אסמכתא, אותה ביקש המומחה, אך זו לא הוגשה וגם לא צורפה לבקשה הנוכחית. בנסיבות אלו, אין לנו אלא לדחות את הבקשה, ולקבוע כי חוות דעת המומחה סופית, ומחייבת את הצדדים". על החלטה זו מוגש הערעור שלפנינו. יצויין כי בישיבת בית משפט זה מיום 1.9.04 הומלץ בפני הצדדים, לאחר שנשמעו עיקרי דברים מפיהם, על סיום הסכסוך בתשלום של 200,000 ש"ח.  נמסר לנו כי הדבר לא צלח.

טענות הצדדים בערעור

10.      המערער טוען, כי בית המשפט קמא כלל לא התייחס להשגותיו על תגובת המומחה מיום 3.4.03. לשיטתו, בית המשפט קמא הסתפק בשתי קביעות עובדתיות מוטעות: "המבקש לא נלאה מלחזור פעם אחר פעם להגיש תחשיבים שהוא עורך", וכן "ניתנה למבקש הזדמנות להגיש אסמכתא... אך זו לא הוגשה וגם לא צורפה לבקשה הנוכחית". ביחס לקביעה הראשונה טוען המערער, כי אפילו היתה נכונה אין בכך כל פסול. ביחס לקביעה השניה טוען המערער כי האסמכתא צורפה לבקשה, ובית המשפט קמא לא דק. בנוסף, חוזר המערער על כל השגותיו באשר לתחשיב שערך המומחה.

           המשיב טוען כי המערער, בהתנהלותו המשפטית הבעייתית, גרם להתמשכות הפרשה למעלה משבע עשרה שנה, ושהגיעה העת לסיימה. לגופו של עניין נטען כי לשני הצדדים ניתנה האפשרות להמציא למומחה כל מסמך שהיה בעיניהם רלבנטי לעריכת התחשיב, וההזדמנות להשמיע את גרסתם בעל פה בפני המומחה; לצדדים ניתנה אפשרות להשיג על תחשיב המומחה, המערער מימש זכות זו, אלא שבחר להתעלם מהחלטת בית המשפט קמא, ולא המציא את האסמכתא הנדרשת למומחה. טוען המשיב לבסוף, כי במומחה ממונה מטעם בית המשפט מדובר, ואין להתערב בקביעותיו. המשיב לא נדרש בפרטות להשגותיו של המערער.

ערעור בזכות או ברשות

11.      הערעור דהאידנא מתייחס להחלטת בית המשפט קמא מיום 17.6.03, שניתנה כמעט ארבע שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור בתביעה העיקרית (ע"א (י-ם) 463/95), האם מדובר בערעור בזכות, או שמא בערעור הטעון רשות (כטענת המשיב)? שאלה זו, היחס להחלטות שלאחר פסק דין, היא מן הותיקות בתחום סדר הדין האזרחי. כידוע, ביחס להחלטה שניתנה קודם מתן פסק הדין משמש המבחן הדיוני; ואולם, מבחן זה אינו ישים לגבי החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין, ובמקרים אלה נדרשים למבחן מהותי (בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1), 299; זוסמן, סדרי הדין האזרחי מה' 7 בעריכת ש' לוין, סעיף 595; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 7, 278).

"המבחן הוא במהותה של ההחלטה, דהיינו, אם היא באה רק לשרת את ביצועו של פסק הדין והיא טפלה לנושא המחלוקת ... או אם יש בה נגיעה לחיוב עצמו שבפסק הדין" (ע"א 412/85 בנק קופת עם נ' הנדלס, פ"ד מ(3), 128, 131; כן ראו בש"א 7697/95 אבנר נ' אליהו, פ"ד מט(5) 78).

           הגישה מאפשרת איפוא פתיחת שערי הערעור כשהמדובר בנושא שבמהות. במקרה שלפנינו דומה כי ההחלטה לא נגעה לאופן ביצוע פסק הדין, כי אם לגוף החיוב, קרי לסכום שיש לשלמו, בדומה לערעור על "פירוש מוסמך" שנתן בית משפט לפסק דין לפי בקשת ראש ההוצאה לפועל (ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר, פ"ד לז(4), 99, וכן ע"א 550/01 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום הרובע היהודי, פ"ד נה(3) 486. ראו גם עניין הנדלס, לעיל). זאת - בשונה ממקרים בהם עניינה של ההחלטה הוא דרך ביצוע פסק הדין, דוגמת ההחלטה כיצד יושקעו כספים במסגרת הסכם פשרה (עניין אדלסון, לעיל). ואולם, עסקינן בהליך ערעורי, שלגביו עצם פסק הדין גופו אינו ניתן לערעור אלא ברשות, ולפיכך אין ההחלטה שלאחריו יכולה לעלות לדרגה שמעבר לפסק הדין גופו; ואכן, התקדימים שבהם עיינו עוסקים כולם בהחלטה של הערכאה הראשונה, שבה פסק הדין עצמו היה מלכתחילה בר ערעור, "ולא תהא כהנת כפונדקית" (משנה יבמות ט"ז, ז'). לכאורה נדרשת איפוא רשות ערעור. אציע לחברי ליתן רשות ערעור, כיוון שאם אכן היתה טעות של ממש בתחשיבי המומחה שלזיהויה נדרשה אך אסמכתא, וקרובים אנו לומר שאם תינתן האסמכתא לא יהא חולק עליה, לרבות הצד שכנגד, ראוי כי בית המשפט לא ינעל דלתו בפני תיקונה.

רוחב יריעת הערעור